שניצל בפיתה מול פלאפל: מי באמת המאכל הלאומי של ישראל?
בעוד הפלאפל מככב על גלויות ותפריטי תיירים, השניצל בפיתה - עם חומוס, עמבה וחמוצים - מגיע לצלחת הישראלית שוב ושוב, מהמטבח הביתי ועד חדר האוכל הצבאי.
מאמר חדש טוען שהשניצל - שהגיע מאירופה, אומץ בחדרי האוכל הקיבוציים ונדחף לפיתה עם חומוס ועמבה - הוא המאכל הישראלי האמיתי. פלאפל אולי נראה טוב יותר על גלויה, אבל שניצל מגיע לצלחת כמה פעמים בשבוע. ויכוח שכולנו מכירים מהמטבח.
האם שניצל בפיתה הוא המאכל הלאומי האמיתי של ישראל?
- כן
- אין דעה
- לא
מי שמחפש את המאכל הלאומי של ישראל יתקל כמעט תמיד באותות תשובה: פלאפל. הוא מופיע על גלויות, בתפריטי מסעדות לתיירים ובכל רשימה של "אוכל ישראלי מסורתי". אבל לפי כתבה בישראל היום, יש טענה רצינית שאחד המאכלים הנפוצים ביותר בחיי היומיום הישראלי הוא דווקא השניצל בפיתה - מנה שעברה מסע ארוך עד שהפכה למה שהיא היום. השניצל הגיע לארץ עם עולים יהודים ממרכז אירופה בראשית המאה ה-20, כשהוא עדיין מבוסס על עגל. שנות הצנע והמציאות הכלכלית הובילו להחלפת הבשר בעוף ובהודו, והשמן הצמחי החליף את החמאה בגלל דרישות הכשרות. חדרי האוכל הקיבוציים ומוסדות ציבוריים אימצו אותו בשל הקלות והמחיר, ומשם הוא עבר למטבח הביתי של משפחות מכל עדות ישראל. השלב הבא היה ישראלי במהותו: השניצל נדחף לפיתה יחד עם חומוס, טחינה, מטבוחה, עמבה וחמוצים, וכך שולבו לתוכו השפעות מכל המטבחים שחיים כאן זה לצד זה. התוצאה היא מנה שקשה לשייך אותה עוד לעדה אחת ספציפית. מצד אחד, הפלאפל עתיק יותר, מקומי יותר במקורו וזוכה להכרה בינלאומית כסמל ישראלי. מצד שני, שניצל בפיתה נמצא על שולחנות האוכל, בקפטריות, בבתי ספר ובמחנות צבאיים - לעיתים מספר פעמים בשבוע. השאלה היא מה מגדיר מאכל לאומי: הייצוג והסמליות, או הנוכחות בפועל בחיי היומיום.
מי שיענה כן סבור שמאכל לאומי הוא מה שבאמת עומד על השולחן בתדירות גבוהה, ושהשניצל בפיתה - שעבר התאמה מקומית מעמיקה ואומץ על ידי כל קבוצות האוכלוסייה - מייצג את החיים הישראליים היומיומיים טוב יותר מכל מאכל אחר. מי שיענה לא סבור שהפלאפל, או מאכל אחר בעל שורשים מקומיים עמוקים יותר, ראוי לתואר - בין אם בגלל מקוריות, היסטוריה או הזדהות תרבותית רחבה יותר. הסקר מבקש לבדוק האם נוכחות יומיומית עדיפה על סמליות לאומית בעיני המשיבים.